This site is written in Hebrew. .

הקקטוסיה

הסוג לופופורה: טקסונומיה, אוכלוסיות וגידול

אורי6 דק׳ קריאה

אצל רוב הסוגים השאלה "איזה מין זה" נענית בהסתכלות. אצל Lophophora היא נושא למחלוקת מתמשכת בין בוטנאים, והיא הסיבה שהסוג הזה מעניין לאספן הרבה מעבר למראה. זה הסוג שבו מדריך השמות מפסיק להיות תיאוריה.

מבחינה חיצונית הוא פשוט: גוף רך, כחלחל־אפור, חסר קוצים לחלוטין, עם צברי צמר על האראולות ופרח שבוקע מהקודקוד. מבחינת גידול הוא בינוני בקושי — לא סלחני כמו אסטרופיטום ולא קיצוני כמו אריוקרפוס.

למה הטקסונומיה כאן היא הסיפור

מספר המינים המוכרים בסוג השתנה שוב ושוב לאורך המאה האחרונה. היו תקופות שבהן הוכרו שניים בלבד, ותקופות שבהן הוכרו חמישה או יותר. אוכלוסיות שנחשבו למינים נפרדים אוחדו, והופרדו שוב, ובחלק מהמקרים מחקרים גנטיים דווקא סיבכו את התמונה במקום לפשט אותה.

הסיבה היא שהשונות בתוך הסוג רציפה: ההבדלים בין אוכלוסיות הם בצבע, במספר הצלעות, בצורת הפקעית ובצבע הפרח — וכל אחד מהמאפיינים האלה משתנה גם בתוך אוכלוסייה אחת. כשההבדל בין שתי קבוצות אינו חד, הסיווג הופך לשאלה של פרשנות.

מה המשמעות המעשית לאספן: בסוג הזה מספר שדה שווה יותר משם. שם המין עשוי להשתנות עם הפרסום הבא; מספר האיסוף אומר לכם מאיזו אוכלוסייה הצמח בא, וזה נשאר נכון תמיד. אם אתם קונים לופופורה אחת בחייכם — קנו אחת עם מקור מתועד.

האוכלוסיות שתפגשו

L. williamsii

הנפוץ והמוכר ביותר. גוף כחלחל־אפרפר, לרוב עם חמש עד שלוש־עשרה צלעות רחבות שמתחלקות לפקעיות, וצמר לבן באראולות. פריחה בגוונים של ורוד בהיר עד לבן. תפוצה רחבה בצפון מקסיקו ודרום טקסס, ולכן גם השונות בו הגדולה ביותר.

L. diffusa

נבדל בבירור: גוון ירוק־צהבהב ולא כחלחל, גוף רך יותר, צלעות פחות מוגדרות עד כמעט נעדרות, ופריחה לרוב לבנבנה־צהבהבה. מגיע מאזור מצומצם בקרתארו. זה המין שרוב הבוטנאים מסכימים שהוא נפרד.

L. fricii

גדול וכהה יותר, עם פקעיות מוגדרות היטב ופריחה בגוון ורוד עז עד כמעט אדום — הפרח הוא המאפיין הבולט ביותר. מעמדו כמין נפרד שנוי במחלוקת, ויש שרואים בו צורה של williamsii.

L. koehresii

קטן, ירקרק, עם פקעיות צרות ומוארכות ופריחה ורודה־לבנה עם פס. גם הוא מאזור מצומצם, וגם הוא נתון לוויכוח.

ההבדלים שתראו בשוק גדולים אף יותר, כי חלק גדול מהצמחים הם הכלאות אוסף שלא תועדו. זה לא אומר שהם פחות יפים — זה אומר שאי אפשר לדעת מה תקבלו מהזרעים שלהם.

גידול בפועל

הסוג רך יותר מרוב הקקטוסים, ולכן הוא מסלים כל טעות של רטיבות מהר יותר.

  • שורש ראשי עבה, ועציץ עמוק. כמו אצל אריוקרפוס, רוב מסת האגירה מתחת לפני הקרקע. עציץ עמוק, צמוד לגוש, ועדיף חרס. מדריך ההעברה.
  • מצע מינרלי ומנוקז מאוד. הגוף הרך והשורש הבשרני הם שילוב שאינו סובל מצע שמחזיק מים. מדריך המצע.
  • השקיה מדודה. רוויה וייבוש מלא, ועדיף לתוך המצע ולא על הגוף — הצמר בקודקוד מחזיק מים ומזמין ריקבון בדיוק בנקודת הצימוח. בחורף: כלום.
  • אור: שמש מלאה, אבל בזהירות. הסוג חסר קוצים וחסר הגנה מכנית, ולכן הוא נשרף מהר יותר מצמח מקוצץ. אקלום הדרגתי חובה, במיוחד באביב — מדריך התאורה. בשמש חזקה הוא מפתח גוון אדמדם־סגלגל, וזה תקין; ההסבר במדריך הצבעים.
  • דישון מעט מאוד. עודף נותן גוף מנופח וירוק שמאבד את הגוון הכחלחל האופייני. מדריך הדישון.

למה כמעט כל צמח בשוק נראה צעיר ממה שהוא

הסוג גדל לאט, ורוב הצמחים שנמכרים כבני שנתיים הם בני ארבע וחמש. יש לכך שתי השלכות שכדאי להכיר.

הראשונה: קצב הצימוח שאתם רואים באוסף שלכם תקין גם אם הוא נראה כמו כלום. סנטימטר בשנה טובה הוא בסדר גמור, והאצה פתאומית היא לרוב סימן לעודף מים או דשן ולא להצלחה.

השנייה: הרכבה משנה את התמונה לגמרי. צמח מורכב מגיע לגודל תוך שנה־שנתיים, אבל נראה שונה — שמנמן, ירוק יותר, עם פקעיות פחות מוגדרות. אפשר להוריד אותו מהכנה ולהשריש, והצמח יחזור בהדרגה למראה האופייני. מדריך ההרכבות.

ריבוי

רוב הפרטים חד־ראשיים ואינם מצמיחים חוטרים מעצמם, ולכן הדרך העיקרית היא זריעה. הנביטה אינה קשה והשאלה היא סבלנות.

חלק מהפרטים כן מצמיחים ראשים, לרוב אחרי פגיעה בקודקוד, ואותם אפשר להפריד כחוטרים. ולגבי האבקה — הסוג בלתי מתאים לעצמו כמו רוב הקקטוסים, כלומר צריך שני צמחים ממקור שונה: מדריך ההאבקה.

הערה על מעמד וחוק

L. williamsii מכיל אלקלואידים, ובראשם מסקלין, ובשל כך מעמדו החוקי שונה ממדינה למדינה — יש מקומות שבהם החזקת הצמח חופשית לחלוטין ויש מקומות שבהם היא מוסדרת או אסורה. האחריות לבדוק מה הדין במקום שבו אתם נמצאים היא שלכם, ואין כאן ייעוץ משפטי. האתר הזה עוסק בסוג כצמח נוי ואספנות בלבד, ולא בשום שימוש אחר.

מעבר לכך, משפחת הקקטוסים כולה מוסדרת באמנת CITES — רוב המינים בנספח II ומעטים בנספח I. המסקנה המעשית זהה לכל הסוגים הנדירים: קונים צמחים שרובו בתרבות, ממקור שיודע לומר מאיפה הם באו.

שאלות נפוצות

איך אדע איזה מין קניתי?

בלי מקור מתועד — לרוב לא תדעו בוודאות, וזה בסדר. אפשר להצביע על מגמה: כחלחל עם צלעות מוגדרות נוטה לwilliamsii, ירקרק־צהבהב ורך נוטה לdiffusa, ופרח ורוד עז מרמז על fricii. אבל בסוג הזה מראה בודד אינו ראיה, ועדיף לכתוב Lophophora sp. מאשר לנחש שם.

הקודקוד נראה שקוע והצמח התקמט. בעיה?

אם זה סוף הקיץ או החורף — כנראה לא, זו התכווצות תקינה של צמח שמכלה מהמאגר. אם זה אביב והגוף רך למגע — בדקו את השורשים. ההבחנה המלאה במדריך הבריאות.

הצמח התרכך בבסיס. מה עושים?

פועלים מיד. הסוג רך ממילא, ולכן ריקבון מתקדם בו מהר יחסית. חותכים גבוה לתוך רקמה נקייה לגמרי, מייבשים עד קאלוס, ומשרישים — או מרכיבים אם מה שנשאר קטן. הרצף המלא בפרוטוקול ההצלה.

כמה זמן עד פריחה?

מזרעים על שורשיו — בערך חמש עד שמונה שנים, תלוי בתנאים. מורכב — הרבה פחות. ובכל מקרה, תרדמת חורף יבשה היא תנאי: צמח שמושקה כל השנה כמעט לא יפרח.

אפשר לגדל בחוץ בישראל?

כן, ועדיף. שמש, אוורור והפרשי טמפרטורה עושים לו טוב, והאקלים כאן קרוב יותר לבית הגידול מאשר אקלים צפוני. התנאי היחיד הוא הגנה מוחלטת מגשם חורפי — בסוג רך כמו זה, שבוע של גשם על מצע לא מנוקז מספיק כדי לגמור את הסיפור.

לסיכום והמשך קריאה

עציץ עמוק, מצע מינרלי, מים מדודים לתוך המצע ולא על הצמר, שמש עם אקלום, וחורף יבש לחלוטין. ואת השם — תכתבו כפי שקיבלתם אותו, עם מספר השדה אם יש. בסוג הזה זה שווה יותר מכל ניחוש מלומד.

אהבתם? שתפו